אלמנתו של מנכ"ל בית השקעות ששם קץ לחייו, תבעה מ"מנורה מבטחים" תגמולי ביטוח חיים בסך 20 מיליון ש"ח, אך התביעה נדחתה בנימוק שאינה מתיישבת עם תוכן הפוליסה. המחלוקת התגלגלה לפתחו של בית המשפט המחוזי בלוד אשר נדרש לשאלת פרשנות חוזה הביטוח, בניגוד ללשונו.
פעמים רבות, אנו נתקלים במקרים בהם מבוטחים טוענים לסטייה של תנאי הפוליסה, מן המוסכם על ידי סוכן הביטוח / המבטח בשיחות שהתקיימו בעל פה, ולעיתים אף בניגוד להסכמות כתובות.
חשוב לדעת, כי ניתן להתגבר על סטייה זו, ולעמוד על קבלת התנאים שהובטחו, אף אם הדבר אינו בא לידי ביטוי בתנאי הפוליסה. יחד עם זאת, נדרשת רמת הוכחה חדה וברורה. לא בנקל יטה בית המשפט לקבל פרשנות של תנאי הפוליסה השונה מלשון החוזה.
לאחרונה, נדרש בית-המשפט המחוזי בלוד להכריע במחלוקת מסוג זה שנוצרה בין חברת "מנורה מבטחים" לבין אלמנתו של דני ברק ז"ל, ששם קץ לחייו ביוני 2010 בעת ששימש כמנכ"ל "לידר שוקי הון", אחד מבתי ההשקעות הגדולים בישראל.
בית המשפט דחה תביעה מכוח ביטוח חיים של אלמנה, היות ולא הצליחה להוכיח ברמה הנדרשת את הפרשנות המוצעת, בניגוד ללשון הפוליסה.
בתביעה שהגישה נגד מנורה טענה האלמנה כי היא זכאית לתגמולי ביטוח חיים בגובה של כ-20 מיליון ש"ח על בסיס פוליסה שרכשה חברת "לידר" עבור בן זוגה המנוח בשנת 2006. אמנם תקופת הביטוח שנקבעה בפוליסה השתרעה על ארבע שנים בלבד והסתיימה בתחילת מאי 2010, כחודש לפני מותו של המנוח, אך האלמנה טענה שהאמור בפוליסה אינו משקף את ההסכמה האמיתית בין הצדדים ושבפועל הוסכם על תקופת ביטוח של חמש שנים עבור המנוח ז"ל.
לאחר שבית-המשפט בחן את הראיות בתיק, הוא דחה את תביעת האלמנה וקבע כי לא הצליחה להוכיח שכוונות הצדדים וההסכמות ביניהם היו שונות מהאמור בפוליסה.
בפסק-הדין הודגש, כי יש לפרש חוזים, ובכלל זה חוזי ביטוח, בהתאם למשמעות הפשוטה והרגילה של הכתוב בחוזה, אלא אם כן הוכח, בנסיבות המקרה, כי יש לפרש את החוזה אחרת.
פוליסת הביטוח שעמדה בלב המחלוקת נרכשה בעבור המנוח ע"י חברת "לידר" בראשה עמד, בעקבות הסכם הקצאת מניות בין החברה לעובדיה, ובכללם המנוח ז"ל. בהסכם התחייבו העובדים להמשיך לעבוד עבור החברה במשך "תקופת נאמנות" מסוימת, ואילו החברה התחייבה להקצות לכל עובד מדי שנה, בתוך תקופת הנאמנות, מניות של החברה שיוחזקו בידי נאמן, ושאותן יוכלו העובדים לקבל לידיהם אחרי תום התקופה. עוד נקבע בהסכם שאם, חלילה, לא יוכל עובד להשלים את תקופת הנאמנות (למשל אם איבד את כושרו לעבוד לצמיתות או הלך לעולמו), הוא או יורשיו יפוצו בגין המניות שהעובד היה אמור לקבל אילו השלים את תקופת הנאמנות, ויקבלו במקומן תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח שהחברה תרכוש עבורם כדי להבטיח להם פיצוי כאמור.
על-מנת לרכוש את פוליסות הביטוח פנה המנוח ללא אחר מאשר אחיו, המשמש כסוכן ביטוח. האח פנה לחברת מנורה והיא זו שהנפיקה את הפוליסות עבור עובדי החברה.
בפוליסה של המנוח ז"ל וכן בפוליסות של שאר העובדים נקבע שתקופת הביטוח היא לארבע שנים. טווח זמן זה אכן שיקף את תקופת הנאמנות לה התחייבו מרבית עובדי החברה, אך לא את תקופת הנאמנות של המנוח ושל סמנכ"ל החברה, אשר התחייבו שניהם לתקופת נאמנות של חמש שנים.
על הפער הזה בין תקופת הנאמנות של המנוח לבין תקופת הנאמנות של העובדים האחרים הסתמכה האלמנה בתביעתה.
לטענת אלמנת המנוח ז"ל, למרות לשונה של הפוליסה, מנורה הייתה מודעת לכך שתקופת הנאמנות של המנוח ז"ל ארוכה יותר משל שאר העובדים, וכי בפועל הוסכם בין הצדדים כי תקופת הביטוח של המנוח תסתיים רק בסוף דצמבר 2010 ולא בתחילת מאי 2010.
מי שנחלץ דווקא בבית המשפט לטובת מנורה, היה האח, אשר שימש כאמור סוכן הביטוח.
בניגוד לטענת האלמנה, העיד האח כי המנוח מעולם לא ציין בפניו שתקופת הביטוח שלו אמורה להיות ארוכה יותר מזו של יתר העובדים שבוטחו. לטענתו, המנוח אף אמר לו בעל-פה כיצד אמורה להתפלג הקצאת המניות שלו לאורך ארבע שנים מבלי להזכיר את השנה החמישית. את הפרטים שנמסרו לו בע"פ ע"י אחיו העלה, לפי עדותו, על הכתב, ועל בסיסם נקבעה בפוליסה תקופת הביטוח לארבע שנים.
בית-המשפט קיבל את עדות האח והסתמך עליו כאחת הראיות לכך שללידר ולמנוח ז"ל, שהיה הגורם הבכיר ביותר בחברה ומי שפעל מטעמה מול מנורה, לא הייתה כוונה להאריך את תקופת הביטוח ליותר מארבע שנים.
בפסק-הדין נקבע כי עדות האח הייתה מהימנה, ונדחתה טענת האלמנה כי עדות האח הושפעה מרגשות קנאה שמקננים בו כלפי אחיו הצעיר המנוח, שנחשב למוצלח ממנו. בית-המשפט ציין, כי האלמנה עצמה העידה כי היחסים בין המנוח לאחיו היו "נפלאים" וכי השניים היו "אחים לתפארת". אין סיבה לחשוב, נקבע בפסק-הדין, שלאח יש "אג'נדה נסתרת" שגרמה לו להעיד בניגוד לאינטרסים של משפחת המנוח.
נוסף לעדות האח, בחן בית-המשפט שורה של מסמכים הנוגעים לעסקת הביטוח שנכרתה בין לידר לבין מנורה. בהתאם נקבע, כי המסמכים מעידים שלדירקטוריון של לידר וכן למנוח עצמו הועבר מידע מדויק באשר לתקופת הביטוח בפוליסה של המנוח וכי הדירקטוריון או המנוח לא פנו למנורה על-מנת לשנות את תקופת הביטוח.
כמו כן התייחס בית-המשפט להתנהגות המנוח, הסמנכ"ל וחברת לידר אחרי כריתת חוזה הביטוח. לפי פסק-הדין, המנוח קיבל ארבעה דיווחים שנתיים ממנורה בהם צוין שתקופת הביטוח מסתיים במאי 2010, וכן קיבל, לבקשתו, הודעת מייל מאחיו, שגם בה צוין מועד סיומה של תקופת הביטוח, אך לא הוא ולא החברה פעלו במהלך השנים שחלפו להארכת תקופת הביטוח. עוד צוין, כי סמנכ"ל החברה, שגם הוא, כמו המנוח, התחייב לתקופת נאמנות של חמש שנים, לא ביקש להאריך את תקופת הביטוח לחמש שנים, אם במהלך תקופת הביטוח עצמה ואם בהמשך, אחרי מות המנוח.
נוסף על כך, התחשב בית-המשפט בהסכם שנכרת בין לידר והאלמנה, אחרי מות המנוח. בהסכם נקבע שהמניות שהוקצו למנוח במהלך תקופת הנאמנות שלו יימכרו ותמורת המכירה תחולק בין לידר והאלמנה. בכך מצא בית-המשפט חיזוק לעמדת חברת הביטוח ולא לעמדת האלמנה, שהרי מההסכם עולה שלידר ידעה שתקופת הביטוח של המנוח חלפה בטרם מותו ושיורשיו לא יקבלו פיצוי מחברת הביטוח עבור המניות שהיה מקבל לו היה משלים את תקופת הנאמנות שלו.
לסיכום, קבע בית-המשפט כי התנהגותם של המנוח, הסמנכ"ל והחברה "מחזקת אף היא את ראיות מנורה ואת המסקנה העולה מהן שחוזה הביטוח נערך לארבע שנים ולא לחמש שנים".
נוכח הראיות שהובאו בפניו, דחה בית-המשפט את התביעה ופטר את מנורה מתשלום תגמולים לאלמנה, תוך הישענות על הכלל המקובל בפסיקה לגבי פרשנות חוזים.
נקודת המוצא, לפי ההלכה הקיימת, היא שיש לפרש חוזה בהתאם למשמעות הפשוטה והרגילה של הכתוב בו. עם זאת, ניתן גם לסתור חזקה זו ולהוכיח כי בנסיבות העניין, כוונות הצדדים לחוזה היו שונות מהכתוב בו. במקרה הנוכחי האלמנה היא זו שביקשה לסתור את הנאמר בחוזה ולכן על כתפיה היה מוטל הנטל להוכיח שכוונות הצדדים היו אחרות מלשון החוזה. ואולם, בפסק דינו קבע בית-המשפט כי "התובעת לא עמדה בנטל הוכחת ההנחה העובדתית שביסוד פרשנותה המוצעת לפוליסה, שיש לקרוא 4 ולפרש 5".
אי-לכך התביעה נדחתה.
[תא"ק 32957-05-11 ברק נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ]
שלח הודעה
חייג עכשיו
עורכי הדין שלנו ישמחו לעזור לכם! 
תגובות (0)