פיצוי בשל צליפת שוט שנגרמה בתאונת דרכים

ראשי > תאונות דרכים > מאמרים

צליפת שוט (Whiplash) הינה כינוי לפגיעה ברקמות הרכות של הצוואר שנגרמת מטלטול מהיר קדימה ואחורה של הצוואר, ואשר לרוב מתרחשת עקב תאונת דרכים.

עו"ד רפאל אלמוג נוב 21, 2023

חזרה >

מנגנון התאונה של צליפת שוט גורם לפגיעה ברקמות הרכות של עמוד השדרה הצווארי עקב טלטולו והטחתו קדימה ואחורה של הצוואר באופן חד ומהיר, בדומה לתנועת הצלפת השוט.

עמוד השדרה הצווארי בנוי משבע חוליות שמחוברות זו לזו ברצועות כדי לאפשר את תנועת הצוואר, ועם זאת גם מונעות תזוזה מוגזמת של החוליות. הטלטול החד גורם לחריגת הצוואר מטווחי התנועה הרגילים שלו, ולמתיחת יתר וקרעים מיקרוסקופיים של הרצועות, שרירים, וגידים של הצוואר. במקרים חמורים יותר תיתכן גם פגיעה בעצבים, דיסקים, וחוליות הצוואר.

צליפת שוט נחשבת לפגיעה שכיחה ביותר בתאונות דרכים. הפגיעה נגרמת בתאונות שבהן רכב כלשהו התנגש ברכב אחר, כאשר יודגש שההתנגשות איננה חייבת להתרחש בעוצמה רבה, ולעתים די אף בהתנגשות קלה יחסית, במהירות נמוכה, כדי לגרום לצליפת שוט בקרב נוסעי הרכב.

בנוסף, צליפת שוט יכולה להיגרם גם עקב טלטול מהיר וחד של הראש בנסיבות אחרות, כגון פעילות ספורטיבית (למשל בקרב איגרוף או משחק רוגבי), אלימות פיזית, התעללות, ועוד.

הפגיעה שכיחה יותר בקרב נשים, כנראה מאחר ששרירי הצוואר שלהן יותר חלשים משל שרירי הצוואר של הגברים.

מהם התסמינים של צליפת שוט?

התסמינים האופייניים של צליפת שוט כוללים כאב חזק בצוואר, נוקשות שרירים והגבלת טווח התנועה של הצוואר. לעתים יופיעו גם כאבים בכתפיים ובראש; סחרחורות, בחילות והקאות; תחושות נימול בגפיים העליונות (ידיים), עצבנות, ירידה בריכוז, וקשיי שינה. התסמינים יתפתחו בדרך כלל תוך 6 עד 12 שעות לאחר התאונה, אולם יהיו גם נפגעים שיחושו בהם מייד לאחר התאונה בעוד שאחרים יחושו בהם רק כמה ימים לאחר מכן.

ברוב המקרים התסמינים יחלפו מאליהם תוך שניים-שלושה חודשים, וללא הותרת נזק כלשהו. אולם, לעתים הם עלולים להימשך זמן רב יותר, ואף להפוך לכרוניים, במשך חודשים רבים או אף שנים. מקובל לומר שכאשר הסימפטומים נמשכים לפחות ששה חודשים, המדובר בצליפת שוט כרונית. מטבע הדברים, הכאבים הכרוניים עלולים לגרום גם לדיכאון וחרדה.

במקרים מסוימים צליפת השוט אף עלולה לגרום להתפרצות מחלת פיברומיאלגיה, שמתבטאת בעיקרה בכאבים מפושטים בשרירים ורקמות החיבור.

איך מאבחנים צליפת שוט?

אבחון צליפת השוט נעשה על ידי רופא אורטופד. בדרך כלל ניתן לאבחן את צליפת השוט על סמך תיאור התסמינים של הנפגע ובדיקה פיזית של הצוואר והנעת הגפיים, וזאת ללא צורך בבדיקות נוספות.

כאשר קיים חשש לפגיעה חמורה, כגון שבר בחוליות הצוואר, או כאשר הכאבים אינם חולפים גם לאחר זמן רב, כך שהמדובר בצליפת שוט כרונית, ייתכן שיהיה צורך בביצוע בדיקות דימות כגון רנטגן, CT, או MRI.

כאשר יש חשד לפגיעה עצבית, כגון בשל ירידה בתחושה, ירידה בכח השרירים, תחושות נימול בגפיים וכדומה, ניתן לעשות גם בדיקת EMG.

איך מטפלים בצליפת שוט?

כאמור, לרוב הסימפטומים של צליפת השוט חולפים עם הזמן, תוך חודשיים – שלושה, ולעתים אף ללא טיפול.

עם זאת, יש לקחת בחשבון שמדובר בהחלמה איטית והדרגתית ולהצטייד בסבלנות מתאימה.

בעבר, נהוג היה לקבע את הצוואר עם צווארון קשיח, אולם כיום טיפול זה פחות מומלץ, לאחר שנמצא שלאחר אורך זמן הוא דווקא עלול לגרום לחולשת השרירים. תחת זאת, עדיף להניע את הצוואר מעט ובעדינות, על אף הכאב, מאחר ששמירת תנועתיות הצוואר עשויה לשפר את מצבו ולהאיץ את החלמתו וחזרתו לתפקוד רגיל.

במידת הצורך ניתן ליטול תרופות לשיכוך כאבים. רצוי להתחיל תרופות שאינן מצריכות מרשם רופא, כגון אקמול ונורופן, ורק אם אלו אינן מספיקות, ניתן ליטול גם תרופות מרשם למשככי כאבים חזקים יותר.

בנוסף ניתן להיעזר בטיפולי פיזיותרפיה וטיפולים אלטרנטיביים כגון דיקור סיני, עיסוי, שיאצו, טווינה, רפלקסולוגיה, שימוש במכשיר TENS (שמשגר פולסים חשמליים עדינים), עוד.

הגשת תביעת פיצויים בגין צליפת שוט

כאמור, רוב פגיעות צליפות השוט נגרמות עקב תאונת דרכים, אבל רובן גם חולפות מאליהן עם הזמן.

עם זאת, למרבה הצער ישנם גם מקרים שבהן לא רק שהפגיעה לא נעלמה עם הזמן, אלא היא אף הותירה נכות בנפגע, וגרמה לו לנזקים שונים ומגוונים. נזקים אלו יכולים לכלול פגיעה ממשית בתפקודו היומיומי של הנפגע וכושר עבודתו, פגיעה באיכות חייו, והוצאות כספיות.

במקרים אלו מתעוררת באופן טבעי השאלה האם ניתן לפצות את הנפגע בשל הנזקים הללו, ולרבות במקרים בהם תאונת הדרכים אירעה באשמתו שלו.

התשובה לשאלה זו הינה חיובית, מאחר שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, שמכונה בקיצור "הפלת"ד", מבוסס על עקרון האחריות המוחלטת, שמאפשר (כמעט) לכל נפגע בתאונת דרכים לקבל פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה, וזאת ללא כל קשר ותלות בשאלת האחריות לגרימת התאונה, וממילא ללא כל צורך בהוכחת התרשלותו של הנתבע ואשמו בגרימת התאונה.

כל שנדרש מהנפגע הוא להוכיח את קיומם של נזקי הגוף שנגרמו לו, שיעורם, והקשר הסיבתי בינם לתאונה (כלומר, שהם נגרמו עקב התאונה ולא עקב גורם אחר), אם כי הוא אף איננו צריך להגיש חוות דעת של מומחה רפואי מטעמו לצורך כך, הואיל ובית המשפט ממנה מומחה מטעמו לצורך זה.

כדי לממן את הפיצויים שמשולמים לפי חוק הפלת"ד, החוק מטיל על כל נהג בארץ את החובה לרכוש ביטוח חובה, וזאת לצורך כיסוי נזקי הגוף שעלולים להיגרם עקב תאונת הדרכים לו עצמו, לנוסעים ברכבו, ולהולכי רגל שרכבו פגע בהם.

לפיכך, מי שנפגע קשות עקב צליפת שוט חמורה שאירעה בשל תאונת דרכים, יכול בהחלט להגיש תביעת פיצויים לפי חוק הפלת"ד, וזאת אף אם הוא עצמו גרם לתאונה, באופן מלא או חלקי.

כאמור, מדובר בפיצויים בגין נזקי גוף בלבד, להבדיל מנזקי רכוש, אולם פיצויים אלו כוללים שורה ארוכה של ראשי נזק, שמחולקים בעיקרם לשני סוגים: נזקים ממוניים ונזקים לא ממוניים.

נזקים ממוניים הינם נזקים כספיים כגון הפסדי שכר (לרבות הפסדי פנסיה), הוצאות רפואיות שאינן מכוסות בסל הבריאות, הוצאות נסיעות, עזרת צד שלישי, וכדומה, ואילו נזקים לא ממוניים הינם נזקים לא כספיים, כגון כאב וסבל ועוגמת נפש.

ומכיוון שהנזקים החמורים עקב צליפת השוט עלולים להתפתח רק בחלוף הזמן, מומלץ לא להגיש את התביעה כנגד חברת הביטוח סמוך לאחר תאונת הדרכים אלא להמתין עמם זמן מה עד להתגבשות כל הנזקים הללו.

פיצויים בגין צליפת שוט עקב תאונת דרכים שגרמה לפיברומיאלגיה

דוגמא למקרה שבו בית המשפט פסק פיצויים בגין צליפת שוט שנגרמה עקב תאונת דרכים, ניתן למצוא בתיק ת"א 29426-05-18 פלונית נ' אמארה.

תיק זה עסק באם לחמישה שבמרץ 2016 עברה תאונת דרכים שבה רכב אחר התנגש בה מאחור.

ממקום התאונה היא המשיכה לביתה, אולם כעבור יומיים היא פנתה לקופת החולים שלה עם תלונות על כאבים בצוואר ובגב התחתון. מאחר שבצילום שנערך לה לא נמצא ממצא גרמי חריף, היא טופלה בפיזיותרפיה, אולם ללא שיפור. בנוסף היא גם סבלה מכאבי ראש וישנוניות.

הנפגעת פנתה לבית החולים רמב"ם, ולאחר שנערכו לה שם בדיקות CT ראש ו-MRI של עמוד השדרה הצווארי, היא אובחנה בתחילת שנת 2017 עם צליפת שוט ופריצת דיסק צווארי בגינו אף נאלצה לעבור ניתוח לקיבוע חוליות צווארה.

אולם, למרות הניתוח, היא המשיכה לסבול במשך תקופה ארוכה מתסמינים רבים, שכללו כאבים בצוואר עם הקרנה לכתפיים ולראש, כאבי ראש חזקים, סחרחורות, טשטוש ראיה, שינה לא טובה, ירידה בתפקוד שגם גרמה לה לדיכאון, ואף מספר מקרים של אובדן הכרה. לבסוף, ביולי 2019, היא אובחנה עם פיברומיאלגיה קשה.

הנפגעת הגישה תביעת פיצויים כנגד חברת הביטוח כלל בפני בית משפט השלום בנצרת.

בית המשפט מינה מספר מומחים רפואיים לבדיקת מצבה של הנפגעת – אורטופד, נוירולוג, פסיכיאטר, וריאומטולוג – שקבעו לה בסך הכל 28% נכות תפקודית:

האורטופד קבע לה 15% נכות בשל הגבלת תנועות בעמוד השדרה הצווארי.

הנוירולוג קבע לה 5% נכות בשל פגיעה בעצב V של המח שגורמת לכאבי ראש תמידיים.

הפסיכיאטר קבע לה 5% נכות בשל הפרעה קלה בתפקוד נפשי או חברתי.

ואילו הריאומטולוג קבעה לה 20% נכות בשל מחלת הפיברומיאלגיה. עם זאת הוא גם ציין כי נוכח מצבה הרפואי של הנפגעת לפני התאונה, אין לייחס את הופעת מחלת הפיברומיאלגיה במלואה לתאונה, כי אם רק בשיעור חלקי של 40%, ובהתאם לכך הוא קבע לנפגעת 8% נכות בגין פיברומיאלגיה שנגרמה עקב התאונה (40% מתוך 20% נכות).

בתגובה טענה חברת כלל שמשמעות הקביעה לפיה התאונה גרמה ב-40% למחלת הפיברומיאלגיה הינה שקיימת עמימות לגבי קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה, ועל כן קביעת המומחה בעניין הקשר הסיבתי נעשתה בדרך של הסתברות, שהינה שגויה משפטית, כפי שנקבע בדנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול.

לדברי כלל, מאחר שהריאומטולוג לא קבע שקיים קשר סיבתי בין התאונה למחלה בשיעור של לפחות 51%, אזי יש לקבוע שהנפגעת לא הוכיחה את טענתה בעניין זה.

אולם, בית המשפט דחה את טענתה של כלל בקובעו שהלכת מלול עוסקת למעשה בעמימות סיבתית אחרת מהעמימות הסיבתית במקרה דנן.

הלכת מלול עוסקת במקרה שבו קיימת עמימות לגבי השאלה האם קיים בכלל קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע לנזק שנגרם לתובע, ואילו במקרה דנן מדובר במצב שבו כבר הוכח הקשר הסיבתי שבין התרשלות הנתבע לנזק שנגרם לתובע, אולם יש עוד גורמים חוץ ממנו שגרמו לנזק הכולל לתובע, כך שהעמימות עוסקת בשאלה לגבי השיעור שניתן לייחס להתרשלות הספציפית של הנתבע לגבי גרימת אותו נזק כולל.

כלומר, הלכת מלול עוסקת בעמימות לגבי שאלת היותו של הנתבע המעוול שגרם לנזק של התובע, ואילו המקרה דנן עוסק בעמימות לגבי השאלה בדבר שיעור תרומת העוולה של הנתבע לנזק שנגרם לתובע.

במילים אחרות, העמימות במקרה דנן איננה עוסקת בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה למחלת הנפגעת, כי אם במידת שיעור תרומת התאונה להתפרצות המחלה.

בהתאם לכך, אימץ בית המשפט את קביעת הריאומטולוג לפיה לנפגעת יש 8% נכות בגין פיברומיאלגיה עקב התאונה, וכן קבע לה 30% נכות תפקודית.

בסיכומו של דבר קיבל בית המשפט את התביעה, ופסק לנפגעת פיצויים בסך כולל של 523,000 ₪, בגין הפסדי שכר ותנאים סוציאליים, עזרת צד ג', הוצאות, וכאב וסבל.