מהפך של ממש בתביעות הולדה בעוולה, לאחר שבית המשפט העליון קבע במסגרת ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית, כי עילת התביעה של הילודים תבוטל וזו תעבור אל ההורים. תוך כך, ביטא מחד בית המשפט העליון את הקושי הרב אשר היה גלום בפסיקות אלה, אשר גררו ביקורת ציבורית, אך מאידך הותיר שאלות פתוחות כגון שאלת התיישנות תביעות שטרם הוגשו.
בתיקים שעניינים רשלנות רפואית, פעמים רבות עלתה השאלה, מה גורלו של ילד המבקש למעשה לתובע בטענה כי טוב היה לו אילו לא היה בא לעולם. במילים אחרות מדובר בטענה של "טוב מותי מחיי". טענה זו הייתה מועלית במקרה שבו היה על צוות רפואי לאבחן מום קשה בעובר שהיה מביא לביצוע הפלה ולכך שאותו הילד לא היה כלל נולד ולא היה נאלץ לחיות חיים קשים במומו.
בתביעות מסוג זה קבע בית המשפט העליון בעניין ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, כי למעשה ישנה עילת תביעה גם לילד וגם להוריו, בגין הרשלנות שגרמה למעשה להולדת ילד עם מום קשה. הלכה זו הייתה בתוקף שנים רבות, אך גררה ביקורות מעשיות ואף תאורטיות שבסיסן בקושי בקבלת טענה לפיה המוות טוב מהחיים.
הלכת זייצוב יושמה במקרים רבים, ואף נכון יהיה לומר, כי לא באופן אחיד. היה קושי אמיתי לכמת את נזקו של הקטין הטוען שטוב היה לו לא היה נמצא בין החיים. לאחרונה ניתן פסק דין ששינה את הלכת זייצוב והוא פסק הדין בעניין ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית.
בית המשפט העליון קבע מבחינה עקרונית כי לא ניתן עוד לקבל תפיסה וטענה לפיה ישנו ערך הגבוה יותר מחיי אדם ולא ניתן לנקוט בגישה משפטית הרואה את החיים כ"נזק". במובן זה קבע בית המשפט העליון שהדרך הנכונה בה יש ללכת הינה לבטל לחלוטין את עילת התביעה של הילד.
הקושי שעלה כעת, הוא כיצד הילד והוריו יזכו לפיצוי בגין רשלנות הצוות הרפואי אשר למעשה בשל התרחשותה נולד ילד שנדרש כעת לחיות עם מום קשה. במובן זה, קבע בית המשפט העליון כי עילת התביעה שהייתה במועד הלכת זייצוב שייכת לילד, למעשה תתבע באמצעות הוריו. ההורים יוכלו לאור הלכת המר, לתבוע את כל עלויות גידולו של הילד הפגוע, לרבות צרכיו, אמצעי עזר ועוד.
כך לשיטת בית המשפט העליון, נכון יותר לבחון וליישם את התביעות הנוגעות לילד שנולד עם מום קשה שיכול היה להיות מאובחן טרם לידתו, באופן שהיה מביא להפסקת ההיריון.
בית המשפט העליון גם קבע מפורשות כי לצורך הוכחת התביעה יידרשו ההורים להוכיח מעבר לעצם האפשרות לאבחן את המום בזמן ההיריון, כי לו היו פונים לוועדה להפסקת ההיריון, היה הדבר מאושר, וכמו כן – שהם עצמם היו בפועל מבצעים את הפסקת ההיריון לו ידעו על קיומו של המום. יצוין, כי גם אם ההורים לא יכולים להוכיח שהיו בפועל מבצעים את ההריון, קבע בית המשפט כי לכל הפחות תעמוד להם עילת תביעה של "פגיעה באוטונומיה".
יש לציין כי הלכת המר ביצעה שינוי מהותי בכל הנוגע לביטול עילת התביעה של הילד והעברתה לכאורה להוריו, אך בפועל הלכה זו יצרה סוגיות בעייתיות הנוגעות בין היתר לעצם ההבטחה שבכספי הפיצויים אכן יעשה שימוש לטובת הקטין (דבר שלא מחויב שעה שהקטין אינו תובע – בניגוד למקרה בו היה הוא תובע ואז בית המשפט היה מחויב להורות על הדרך לעשות שימוש בפיצוי לטובתו).
כמו כן נותרו שאלות שונות ללא מענה, כמו נושא התיישנות תביעות שעוד לא הוגשו ועוד. מקצת מסוגיות אלו קיבלו פתרון בפסיקות שנפסקו לאחר הלכת המר.
כך או כך, נכון יהיה לומר שהלכת המר הינה מהפך של ממש בכל הנוגע לתביעות שעניינן הולדה בעוולה. הלכה זו למעשה סתמה את הגולל את זכות התביעה של הקטין, ועל כן על הורים שמעוניינים לתבוע בגין מום שהיה ניתן לאבחן אצל ילדם, לתבוע כעת בהתאם לעקרונות שנקבעו בהלכת המר על נגזרותיה בפסיקה.
שלח הודעה
חייג עכשיו
עורכי הדין שלנו ישמחו לעזור לכם! 
תגובות (0)