בית המשפט המחוזי קיבל ערעור של חייל לשעבר נגד קצין התגמולים וקבע כי יש קשר סיבתי בין הסכיזופרניה שהתפרצה אצלו לבין תנאי שירות המילואים שלו. בעשותו כן, הביא בית המשפט שיקולים שונים ובין היתר תנאי השירות ואורכו. עיינו בסקירה אודות פסק הדין.
בתום שירותו הסדיר התגייס לוחם בצה"ל לשירות מילואים בתנאי קבע, כנהג בט"שית בגבול הצפון. כעבור כחודשיים, לקה בהתקף פסיכוטי חריף ואובחנה אצלו סכיזופרניה. הוא הגיש תביעה להכרת זכות לקצין התגמולים של משרד הביטחון, על מנת שייקבע שמחלתו נגרמה עקב שירות המילואים שלו, אך התביעה נדחתה. גם ערעורו על ההחלטה נדחה.
לאחרונה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה להכרה, קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את ערעורו של התובע על החלטת ועדת הערעורים. לעומת הוועדה, קבע בית המשפט כי קיימת סמיכות זמנים בין המתח שחווה המערער בשירות לבין התפרצות מחלתו, וכי אין חובה להוכיח שהסכיזופרניה נגרמה בשל אירוע טראומטי, שכן עשוי להיות קשר סיבתי בין המחלה לבין גורמי דחק מתמשכים.
לגרסת המערער, במהלך שירותו הסדיר בגזרת עזה עבר אירועים קשים של היתקלויות עם מחבלים ושל ירי והיה עד למותם ופציעתם של חבריו ליחידה. עקב כך, סבל מפגיעה נפשית, אך כמוסלמי חשש להביע זאת, פן ינודה ע"י לוחמים מהעדה שלו וכדי לא לפגוע בכבוד משפחתו.
בהמשך, בשירות המילואים, נדרש לבצע סיורים ארוכים על גדר המערכת בגבול הצפון, תחת לחץ רב, נוכח חשש ממטעני צד ומהתקפות מחבלים. לכך נוספה תחושת פחיתות כבוד שחווה כי הועבר לתפקיד נהג. עקב כך הועבר למוצב "זרעית", שם נתקל בחוסר רגישות מצד מפקדיו וחש דחוי ומושא ללעג על רקע מוצאו. הוא רצה לעזוב את היחידה, ונקלע לוויכוחים קשים עם מפקדיו.
בתקופה זו החל לסבול, לדבריו, מהתקפי נתק. בעקבות החרפה במצבו, שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בחשדנות מלווה במחשבות שווא ובאיומים בהרג, אושפז בבית חולים ולאחר מכן במוסד לבריאות הנפש. כעבור כשלושה חודשים שוחרר משירות בפרופיל 21. מאז הוא מסתגר בביתו, אינו מתפקד, סובל מבעיות נפשיות קשות ומטופל דרך קבע בתרופות.
שלוש חוות דעת רפואיות ניתנו בעניינו של המערער. בחוות דעת אחת, שעל בסיסה נדחתה תביעתו לקצין התגמולים, קבע פסיכיאטר כי לא זיהה גורם דחק בשירותו של המערער שיכול היה לגרום להתפרצות המחלה. בחוות דעת מטעם המערער, קבע פסיכיאטר כי המחלה הופיעה עקב ריבוי אירועים טראומטיים שחווה המערער במהלך שירותו. חוות דעת שלישית ניתנה ע"י פסיכיאטר שמונה ע"י ועדת הערעורים, נוכח המחלוקת שנוצרה בין המומחים.
המומחה מטעם הוועדה קבע כי לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין אירועים טראומטיים בשירותו של המערער לבין התפרצות הסכיזופרניה, כיוון שלא הוכח כי המערער סבל מתסמינים פוסט-טראומטיים במהלך שירותו ועד אשפוזו, וגם לא במהלך שנות מחלתו.
ועדת הערעורים ציינה, כי היא נוטה לקבל את גרסת המערער בדבר המתיחות שאפיינה את תנאי שירותו. עם זאת, קבעה, חסרה אינדיקציה ל"סטרס ניכר לאורך זמן", וסביר שלו המערער היה סובל מדחק ניכר, היה לכך ביטוי בתלונות או תסמינים. לפיכך, העריכה הוועדה כי הסכיזופרניה התפרצה אצל המערער בגיל שבו היא נוטה להתפרץ, כלומר עד העשור השלישי, וזאת שלא עקב השירות.
בית המשפט בחן בהרחבה את התצהירים וחוות הדעת בתיק, כמו גם את פסק דינה של ועדת הערעורים, והגיע למסקנה, כי הוועדה שגתה בהכרעתה.
מצד אחד, צוין בפסק הדין, צדקה הוועדה, כי המערער לא הצליח להוכיח שבתקופת שירותו היה עד לאירוע שבו נהרגו חבריו ליחידה וכי לא הומחש אירוע חריג מסכן חיים או בריאות שבו היה מעורב. מצד שני, המומחה מטעם הוועדה לא נתן משקל מספיק לגורמים הסביבתיים שהקשו על המערער, והתמקד בכך שלא הוכחו אירועים טראומטיים שהיה מעורב בהם, וזאת על אף שהמומחה אישר בעדותו כי למרכיבים סביבתיים יש לפעמים משמעות רבה בפריצת סכיזופרניה.
גם דחק מתמשך ולאו דווקא דחק קיצוני בעוצמתו וקצר במשכו, יכול להיות בסיס להכרה בקשר סיבתי בין השירות הצבאי להתפרצות סכיזופרניה, ציין בית המשפט, והוסיף: "לדעתנו, סובייקטיבית מבחינת המערער, אכן הייתה משמעות רבה לגורמים הסביבתיים". כך, שלא כמו בעת שירותו כלוחם, בעת שירות המילואים המצב הביטחוני היה מתוח, לא הייתה למערער סביבה תומכת, והוא חווה יחס קשוח מצד מפקדיו.
עוד התייחס בית המשפט לשאלת נטל ההוכחה. לפי ההלכה הפסוקה, ציין, כאשר מדובר בשירות ארוך, אין די בכך שהתובע יוכיח תנאים כלליים של מתח ומאמץ במהלך השירות, כדי להעביר את הנטל אל קצין התגמולים לסתור זאת. ואולם, כאשר מדובר בשירות קצר, שהמחלה התפרצה בסמוך לו, די בהוכחת תנאי שירות מסוימים, להעברת הנטל.
במקרה זה, נקבע בפסק הדין, תקופת המילואים, הינה בעלת מאפיינים שונים מבחינת המערער, לעומת תקופת השירות הסדיר, נוכח הבדידות החברתית שחווה והמתיחות הביטחונית בגבול. לכן, יש להתייחס לשירות המילואים שלו כאל שירות קצר שקיימת סמיכות זמנים בינו לבין התפרצות הסכיזופרניה, ולכן, הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי עובר אל כתפי קצין התגמולים. ואולם, בעוד המערער הצליח להוכיח במידה הנדרשת כי מתקבל מאוד על הדעת שיש קשר סיבתי בין שירות המילואים שלו לבין מחלתו, קצין התגמולים, לא עמד בנטל הנדרש כדי לסתור זאת.
נוכח מסקנתו זו, קיבל בית המשפט את הערעור, ביטל את החלטת ועדת הערעורים וקבע כי קיים קשר סיבתי של "גרימה" בין שירות המערער במילואים לבין פרוץ הסכיזופרניה. קצין התגמולים חויב בהוצאות המשפט של המערער ובשכר טרחה.
שלח הודעה
חייג עכשיו
עורכי הדין שלנו ישמחו לעזור לכם! 
תגובות (0)