בית המשפט קבע כי היתקלות במוטות ברזל המונחים על גג רכב חונה אינה מהווה עילה לפיצוי בתאונת דרכים, כיוון שהרכב לא יצר סיכון תחבורתי במקום בו הוחנה. על המבחנים שנקבעו בפסיקה ויישומם על ידי בית המשפט, בסקירה המצורפת.
זכאותו של נפגע לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפלת"ד), מותנית בכך שאירוע הפגיעה ייחשב לתאונת דרכים, על פי הגדרת סעיף 1 לחוק. על רקע זה, דחה בימים אלה בית משפט השלום בירושלים תביעה שהגישה קטינה לקבלת פיצויים לפי החוק האמור.
הקטינה נפצעה בפניה כתוצאה מהיתקלותה במוטות ברזל שהונחו על גג רכב חונה באזור יערי, שבו שיחקה, במהלך פעילות חברתית. בתביעה נטען כי חלה על האירוע ההגדרה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, שכן מדובר בפגיעה ברכב שחנה במקום אסור, אולם בית המשפט קבע כי החניית הרכב במקום לא יצרה סיכון תחבורתי לכלי רכב חולפים או להולכי רגל, ולכן אין מדובר בתאונת דרכים.
המחלוקת בין הצדדים לתיק: הקטינה מול חברת הביטוח שביטחה את הרכב המעורב בתאונה, התעוררה בשל אמירה המופיעה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, שמגדיר, כאמור, תאונת דרכים מהי. בסעיף נאמר, בין השאר, כי "גם מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", ייחשב לתאונת דרכים.
עם זאת, בית המשפט נוהג להתייחס לחלק זה של סעיף 1 כ"חזקה מרבה" שניתן לסתור אותה. כלומר, לפי הפסיקה, לא כל פגיעה או התנגשות ברכב שחנה במקום אסור תיחשב בהכרח לתאונת דרכים, ואחד המבחנים המקובלים שבית המשפט משתמש בו לצורך העניין הוא מבחן "הסיכון התחבורתי", כפי שקרה במקרה הנדון.
השופט מוחמד חאג' יחיא, שדן בתיק, אימץ פסיקה קודמת, בה נקבע, כי השאלה אם הרכב חנה במקום אסור צריכה להיות מוכרעת לפי הסיכון התחבורתי שהרכב יוצר ולא לפי חוקיות החניה במקום. לפי גישה זו, גם רכב שחונה במקום שפורמלית אסור לחנות בו, עשוי להיחשב כרכב שאינו חונה במקום אסור, אם לא יצר סיכון תחבורתי. לעומת זאת, גם רכב שחנה במקום שאין בו שלט או תמרור האוסרים על חנייה, עשוי להיחשב כרכב החונה במקום אסור, לצורך סעיף 1 לחוק הפלת"ד, אם בנסיבות העניין יצר סיכון תחבורתי.
לאחר שבחן את העדויות והראיות בתיק, קבע השופט, ראשית, כי לא הונחה לפניו תשתית ראייתית משכנעת כי חל איסור חנייה במקום שבו חנה הרכב המדובר, וכי אין די בהעלאת הטענה שהחניה במקום לא הייתה מוסדרת כדי להוכיח שהחנייה הייתה אסורה. שנית, קבע, כי "ניתן להתרשם על יסוד מכלול התיאור הקיים, כי המקום שבו חנה הרכב אינו מקום שיצר סיכון תחבורתי בנסיבות העניין, כל שכן, לתנועת הרכבים שעל הכביש או של הולכי רגל שלצד הכביש".
השופט ציין, כי "מתיאור התובעת עולה כי הרכב חנה מאחורי העצים, בסופה של ירידת עפר תלולה מכיוון סניף … לכיוון הכביש", וכי התובעת הגיעה לרכב מכיוון החורשה ולא מכיוון הכביש. לדבריו, למי שהגיע מכיוון החורשה היה אמנם קשה להבחין ברכב, אך אין מדובר במגבלת ראייה כלשהי הניצבת בפני המשתמשים בכביש או בשטח העפר שלצדו.
לכן, "נראה כי לא הייתה כל השפעה של הרכב על תנועת הרכבים בכביש או של הולכי רגל בשטח העפר שלצד הכביש", ואי לכך דינו של הרכב החונה במקרה הנדון הוא כדין "כל חפץ מיטלטלין שיכול להיות מונח שם במקומו". עוד ציין כי במקרה זה התובעת היא שפגעה ברכב, ולא להפך, וכי נאמר בפסיקת בית המשפט העליון, כי פגיעת הולך רגל ברכב אינה נחשבת ל"פגיעה ברכב בחונה", כנאמר בסעיף 1 לחוק הפלת"ד.
בהמשך לכך, קבע השופט כי החזקה המרבה אינה חלה במקרה זה ואין התאונה נופלת בגדר הגדרת תאונת דרכים, לפי חוק הפלת"ד. לצד זאת, לא שלל את האפשרות כי הרכב החונה המדובר יצר סיכון נזיקי רגיל ולכן ייתכן שהובעת תוכל לתבוע פיצויים בגין פציעתה, לפי פקודת הנזיקין
שלח הודעה
חייג עכשיו
עורכי הדין שלנו ישמחו לעזור לכם! 
תגובות (0)