השימוש בדרכי התחבורה הציבורית מלווה בסיכונים רבים. המחוקק הורה אמנם על קביעת נורמות ייחודיות, ובין היתר קביעת אחריות מוחלטת לפיצוי, חובת נהיגה תוך שימוש בביטוח חובה, הגדרת המונח "כלי רכב מנועי" ועוד. עם זאת, התחום מעורר לעיתים קרובות מחלוקות משפטיות מרתקות. לפיכך, החלטנו לערוך עבורכם ולמענכם סקירה של ההוראות המרכזיות בחוק למען תדעו את זכויותיכם.
מי אחראי לפצות אתכם על נזקי גוף, אם חלילה נקלעתם לתאונת הדרכים, ומה קורה כשלנהג הרכב שבו נסעתם, אין ביטוח? התשובות נמצאות בחוק הפלת"ד.
למרבה הצער, תאונות דרכים הן תופעה שכיחה במקומותינו, שפוגעת בבתים רבים בישראל. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפלת"ד), שנחקק ב-1975, מסדיר את כל הכרוך בפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לאדם בתאונת דרכים. לעומת זאת, פיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים ניתן לתבוע על בסיס פקודת הנזיקין.
חוק הפלת"ד הינו סבוך ומורכב. מצאנו לנכון לסקור לפניכם את עיקרי החוק ולהבהיר מה התנאים הבסיסיים שיש לעמוד בהם על מנת לקבל פיצויים על פי חוק זה.
התכלית הבסיסית שביסוד חוק הפלת"ד היא לאפשר לכל נפגע בתאונת דרכים לקבל פיצוי בגין נזקי גוף, בין אם יש לו אחריות לתאונה ובין אם לאו. במילים אחרות, שאלת האשמה והאחריות אינה רלוונטית לצורך הגשת תביעה וקבלת פיצוי לפי חוק הפלת"ד. נפגע בתאונת דרכים שמגיש תביעה עפ"י חוק זה, אינו נדרש להוכיח את אשמת נהג הרכב בו נסע או ממנו נפגע, אלא רק את נזקיו, וגם אם הוא עצמו אחראי לתאונה, הוא עדיין יהיה זכאי לפיצוי.
סעיף 2 לחוק הפלת"ד עוסק באחריות לפיצוי. הסעיף קובע, כי האחריות לפצות נפגע בתאונת דרכים מוטלת על נהג הרכב שהיה מעורב בתאונה, ולמעשה אחריות הפיצוי מוטלת על חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב בביטוח חובה. המשמעות היא שנוסע ברכב וכן הולך רגל או רוכב אופניים שנפגעו מהרכב, צריכים לתבוע פיצויים בגין נזקי גוף מחברת הביטוח של נהג הרכב. גם הנהג עצמו, אם נפגע בגופו בתאונה, צריך לתבוע את חברת הביטוח שלו.
סעיף 3 לחוק עוסק באחריות לפיצוי כאשר בתאונה היו מעורבים מספר כלי רכב. במקרה כזה, כל נהג, באמצעות חברת הביטוח שלו, אחראי לפצות את הנוסעים ברכבו, ואם הנפגע הוא הולך רכב או רוכב אופניים, האחריות לפיצוי מוטלת על כל הנהגים המעורבים בתאונה, ביחד ולחוד.
כאמור, גם נפגע בתאונת דרכים שאחראי לתאונה, זכאי לפיצויים על פי חוק הפלת"ד. ניתן לתבוע פיצוי מכוח חוק זה בגין כל נזק גוף שנגרם כתוצאה מהתאונה, בין אם מדובר בליקוי גופני, ליקוי נפשי או ליקוי שכלי. אם חלילה, מת אדם כתוצאה מתאונת דרכים, התלויים בו יהיו זכאים לפיצוי בגין זאת.
על אף הגישה המרחיבה בחוק הפלת"ד, המקנה זכאות לפיצוי לכל נפגע בתאונה ללא קשר למידת אחריותו לתאונה, מתייחס החוק למספר מקרים בהם הנפגע לא יהיה זכאי לפיצוי. כך, לפי סעיף 7 לחוק, לא יהיה זכאי לפיצוי נפגע שגרם לתאונה במתכוון או השתמש ברכב ללא רשות או השתמש ברכב לצורך ביצוע בפשע. גם מי שנהג ברכב ללא רישיון או מבלי שהרכב היה מכוסה בביטוח חובה לא יהיה זכאי לפיצוי על פי חוק הפלת"ד.
ומה עם נפגע שאינו זכאי לפיצוי מת בעקבות התאונה? במקרה כזה, תלוייו של הנפגע כן יהיו זכאים לפיצוי בגין מותו ויוכלו לתבוע פיצויים על פי חוק הפלת"ד.
לכאורה, כולנו יודעים ומבינים תאונת דרכים מהי, אך בפועל עשויה להתעורר מחלוקת בשאלה אם אירוע מסוים הוא משום תאונת דרכים או לא. שאלה זו רלוונטית להגשת תביעה מכוח חוק הפלת"ד, שכן ניתן לתבוע פיצוי לפי חוק זה רק על נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים ולא בנסיבות אחרות.
מטרת סעיף 1 לחוק היא להבהיר מהי תאונת דרכים. אירוע זה מוגדר בסעיף כ"מאורע שבו נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". מכאן עולה שרק תאונה שהיה מעורב בה רכב מנועי, תיחשב לתאונת דרכים, ולכן פגיעה מכיסא גלגלים או מאופניים רגילים לא תיחשב לתאונת דרכים. מנגד, גם פגיעה שנגרמה כתוצאה מניצול הכוח המכני של רכב, נחשבת לפי הגדרת סעיף 1 כתאונת דרכים, כל עוד הרכב לא שינה מייעודו המקורי בעת האירוע, וכך גם פגיעה כתוצאה מהתפוצצות או התלקחות של הרכב, בגלל רכיב או חומר ברכב החיוני לכושר נסיעתו. לכן, לדוגמה, יש להניח כי פגיעה ממנוף של משאית שנועדה לפריקה וטעינה של מטען, תיחשב לתאונת דרכים.
בהקשר זה יש לציין, כי לאחרונה קבע בית המשפט השלום, בכפר סבא, כי אופניים חשמליים הם בגדר רכב מנועי לצורך חוק הפלת"ד, ולכן פגיעה מאופניים כאלה נחשבת לתאונת דרכים. עם זאת, לא ברור אם קביעה זו תאושר בערכאות גבוהות יותר, כיוון שבעלי אופניים חשמליים אינם נוהגים לבטח את רכבם בביטוח חובה, וחברות הביטוח עדיין לא מציעות ביטוח כזה.
ומה לגבי רכב חונה? מצד אחד, לפי סעיף 1, כל עוד הרכב חנה במקום שאסור לחנות בו, פגיעה בו תיחשב לתאונת דרכים. מצד שני, פסיקת בתי המשפט בנושא אינה חד-משמעית, ולא כל התנגשות ברכב החונה במקום שפורמלית אסור לחנות בו, תיחשב לתאונת דרכים. המבחן המקובל לצורך העניין הוא מבחן הסיכון התחבורתי, ואם בעת שחנה לא יצר הרכב סיכון לנהגים והולכי רגל, למשל, אם חנה בדרך עפר צדדית, מרוחקת מהכביש, סביר שהתנגשות בו לא תיחשב לתאונת דרכים.
ישנם גם שני מקרים חריגים, שבהם אירוע לא ייחשב לתאונת דרכים, גם אם הוא עונה, לכאורה, על התנאים הנדרשים: אם האירוע קרה כתוצאה מפעולת איבה, שאז זכאי הנפגע לפיצוי מכוח דין אחר, ואם האירוע קרה כתוצאה ממעשה מכוון שנועד לגרום נזק לנפגע. במילים אחרות, פגיעה מכוונת, כגון דריסה או חבלה ברכב במטרה לגרום לפציעתו או מותו של אדם, לא תיחשב לתאונת דרכים.
כאמור, הלכה למעשה, חברת הביטוח שכיסתה בביטוח חובה את הרכב המעורב בתאונה היא זו שאחראית לפצות את נפגעי התאונה. עם זאת, לא תמיד הרכב המעורב מכוסה בביטוח חובה במועד התאונה, אם כיוון שהביטוח לא היה בתוקף בעת התאונה, אם כיוון שרכב לא בוטח מלכתחילה, ואם כיוון שבעת התאונה נעשה ברכב שימוש החורג מתנאי הפוליסה ושולל את הכיסוי הביטוחי. במקרים כאלה, לא יוכלו הנפגעים לתבוע את חברת הביטוח, ובמקום זה יצטרכו לתבוע את "קרנית".
קרנית היא, למעשה, גוף שהוקם מכוח סעיף 10 לחוק הפלת"ד, ונועד לתת מענה לנפגעים שאין באפשרותם לתבוע את חברת הביטוח של נהג הרכב המעורב בתאונה. נפגעי תאונות דרכים זכאים לפיצוי מקרנית בשלושה מקרים: כאשר לרכב המעורב בתאונה לא היה כיסוי ביטוחי מסיבה כזו או אחרת, כאשר חברת הביטוח ממנה אמור הנפגע לתבוע פיצויים נמצאת בהליכי פירוק וכאשר מדובר בהולך רגל או רוכב אופניים שנפגע בתאונת "פגע וברח" ואינו יודע מיהו נהג הרכב הפוגע.
ומה לגבי הנהג עצמו? אם הנהג לא דאג לכיסוי ביטוחי לרכב או עשה בו שימוש השולל את הכיסוי הביטוחי, הוא לא יהיה זכאי לפיצוי מקרנית, אם נפגע בתאונה, וייתכן גם שקרנית תתבע ממנו את כספי הפיצויים שהנפגעים תבעו ממנה. בה בעת, יש לנהג ללא כיסוי ביטוחי אפשרות לתבוע פיצויים מגורם אחר שהיה מעורב בתאונה, במסגרת תביעת נזיקין רגילה. ואולם, כדי לזכות בפיצוי יהיה עליו להוכיח כי הנתבע אחראי לתאונה ולנזק שנגרם לו.
בתביעות נזיקין, תובעים פיצוי בגין מגוון "ראשי נזק", ובהם: כאב וסבל, הוצאות רפואיות ואובדן כושר השתכרות. גם בתביעה לפי החוק הפלת"ד ניתן לתבוע פיצוי בגין ראשי נזק מסוג זה, כל עוד מדובר בנזק שנגרמו כתוצאה מתאונת הדרכים בעקבותיה הוגשה התביעה. ואולם, בעוד סכום הפיצוי שניתן לתבוע בתביעת נזיקין רגילה אינו מוגבל לגובה מסוים, בתביעה לפי חוק הפלת"ד יש תקרת פיצוי.
לפי סעיף 4 לחוק, תקרת הפיצוי בגין כאב וסבל, המתעדכנת לפי המדד, עומדת נכון להיום על כ-180 אלף ש"ח ואילו שכר הבסיס שעל פיו מחושב הפיצוי בגין הפסדי השתכרות מוגבל עד לתקרה העומדת על סך שילוש שכר ממוצע של עובד במשק.
חשוב לדעת, כי במסגרת החוק, ניתן לקבל תשלומים שהינם "על חשבון" הפיצוי הסופי, כ"פלסתר" זמני. תשלומים אלו מכונים בעגה המקצועית "תשלומים תכופים", והם משולמים על מנת לספק לנפגע פיצוי זמני ומהיר, למען יוכל להתקיים, כגון במצבים בהם איבד את יכולתו לעבוד ולחזור לשגרת יום העבודה. בתום ההליך, עם קבלת הפיצוי הסופי, יקוזזו תשלומים אלו.
לעיתים קרובות, נפגעי תאונות דרכים משתהים בטיפול בפן המשפטי של התאונה ובגשת תביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שלהם, אם בשל קשיי ההתמודדות עם תוצאות התאונה ואם מסיבות אחרות. עם זאת, חשוב לפנות לעורך דין מקצועי, המתמחה בתחום הביטוח ותאונות הדרכים, כבר בסמוך לאחר התאונה, כדי להתייעץ עמו על אפשרויות הפעולה העומדות לפניכם וכדי למנוע קשיים ראייתיים שיקשו עליכם להוכיח את תביעתכם.
כך למשל, תביעת פיצויים על פי חוק הפלת"ד עלולה להידחות בטענה שהתובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מהתאונה, ואילו תביעה של נפגעי תאונת פגע וברח נגד "קרנית" עלולה להידחות בטענה שלא עשו די כדי לאתר את הנהג הפוגע. עורך דין הבקיא בתחום, יוכל לייעץ לכם מה לעשות כדי למנוע מצבים כאלה ויסייע לכם לאסוף את חומר הראיות הדרוש לכם לצורך הוכחת התביעה.
שלח הודעה
חייג עכשיו
עורכי הדין שלנו ישמחו לעזור לכם! 
תגובות (0)