גלאוקומה הינה מחלת עיניים כרונית הקרויה העיוורון השקט, שכן היא מובילה אט אט ובהדרגה במצב של היעדר טיפול לעיוורון המטופל, כאשר המטופל איננו חש במאומה. במחלה זו עסקה תביעת רשלנות רפואית שהגישה תובעת שאיבדה מאור עיניה עקב המחלה. ביהמ"ש המחוזי קיבל תביעתה וקבע כי קופ"ח כללית התרשלה בטיפול בה, מה שהביא לעיוורונה. סה"כ פוצתה התובעת לאחר ניכוי אשם תורם בסכום ששיעורו כחצי מיליון ₪.
גלאוקומה הינה מחלת עיניים כרונית הקרויה העיוורון השקט, שכן היא מובילה אט אט ובהדרגה במצב של היעדר טיפול לעיוורון המטופל, כאשר המטופל איננו חש במאומה. במחלה זו עסקה תביעת רשלנות רפואית שהגישה תובעת שאיבדה מאור עיניה עקב המחלה. ביהמ"ש המחוזי קיבל תביעתה וקבע כי קופ"ח כללית התרשלה בטיפול בה, מה שהביא לעיוורונה. סה"כ פוצתה התובעת לאחר ניכוי אשם תורם בסכום ששיעורו כחצי מיליון ₪.
א', ילידת שנת 1939, תושבת העיר שכם טופלה במקום מגוריה עקב בעיות עיניים מהם סבלה משנות השבעים. החל משנת 1984 טופלה במרפאת קופ"ח כללית בנתניה, ובשנת 1985 אובחנה אצלה מחלת גלאוקומה והיא קיבלה טיפולים תרופתיים המתאימים למחלה. בשנת 1987 א' אובחנה כסובלת מגלאוקומה שהינה כרונית, ובשנת 1989 נמדדו בעיניה לחצים שהינם גבוהים ביותר ע"י ד"ר א'. בשנת 1993 עת שבה אל מרפאת קופ"ח בנתניה הלחצים שנמדדו בעיניה היו גבוהים מאוד, ובבדיקה אובחנו נזקים כמעט מלאים לעצבי הראייה, כשלמעשה א' איבדה מאור עיניה, דבר שנבע מהעובדה כי מאז 1989 לא טופלה ולא היתה במעקב רפואי בנוגע למחלתה.
א' הגישה תביעת רשלנות רפואית לביהמ"ש המחוזי בת"א כנגד קופ"ח כללית, בה טענה כי רופאי קופ"ח כללית התרשלו בטיפולים אשר נתנו לה, ולולא טיפולם הרשלני, עיוורונה היה ניתן למניעה. התובעת הדגישה כי האחריות באותן שנים קריטיות להיעדר מעקב וטיפול והיעדר הפנייתה הדחופה לביה"ח חלה על הנתבעת. לטענתה, באוגוסט שנת 1989 עת אובחנו לחצים גבוהים בעיניה, הנתבעת התרשלה ובחרה שלא להפנותה לביה"ח, ובשלב זה אף לא ניתנו לה הסברים על חומרתה הקשה של מחלתה, ואף לא הוסברו לה הסיכונים אשר טמונים במחלה זו. אי לכך לא המשיכה בטיפול ובמעקב.
מנגד הנתבעת הכחישה המיוחס לה לרשלנות רפואית בטיפול. לטענה הנתבעת, באוגוסט שנת 1989, עת נמדדו לחצים גבוהים אשר הצריכו טיפול, התובעת בניגוד לדבריה, הופנתה בבהילות אל ביה"ח מאיר להמשכו של הטיפול והאבחון, אך התובעת בחרה שלא להגיע אל ביה"ח, ואף בחרה שלא לחזור אל הרופא המפנה, ולא לדווח לו אודות הטיפול שהיתה אמורה לקבל בביה"ח. המסקנה הינה, לטענת הנתבעת, כי התובעת הזניחה הטיפול בעיניה במהלך שלוש שנים קריטיות, ורק בשנים 1992 -1993, עת גברו כאביה שבה אל מרפאת קופ"ח. הנתבעת אף הוסיפה כי בשנת 1989 התובעת לא שיתפה פעולה בבדיקתה, ואי לכך הבדיקות לא הושלמו.
ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע כי הנתבעת התרשלה. ביהמ"ש קבע כי מחומר הראיות עולה אמנם כי ד"ר א', אשר טיפל בתובעת בחודש אוגוסט שנת 1989, הפנה אותה לביה"ח, אך לא מצא לנכון במועד זה להפנותה בבהילות הנדרשת לנוכח ממצאי ערכי הלחץ התוך עיני, וראה בתובעת חולה כרונית אשר סובלת מגלאוקומה זה שנים, אשר אין דחיפות כלשהי בהמשכו של הטיפול בה. בכך התרשל ד"ר א'.
התרשלותו הנ"ל מתעצמת, קבע ביהמ"ש, לאור העובדה, שלפי כרטיסה הרפואי של התובעת, ד"ר א' באוגוסט 1989 בדק אך ורק את הלחץ התוך עיני, אך נמנע מביצוען של בדיקות נוספות שהיו הכרחיות ונדרשות במקרים של חולי גלאוקומה, ובכלל זה בדיקה של עצבי הראייה ובדיקה של קבעון העין, שהתחייבו לאור ערכי הלחץ התוך עיני הגבוהים אשר נמצאו אצל התובעת. ביהמ"ש קבע כי אילו בפניו של ד"ר א' עמדה התמונה השלמה שהיתה מתקבלת ממכלול בדיקות אלו, היה מבין ביתר שאת כי מצבה הצריך הפנייה מיידית לבי"ח, אך הוא לא נהג כך. גם אם התובעת בחרה שלא לשתף פעולה בביצוע הבדיקות, הרי שעל ד"ר א' כרופא סביר היה להבין כי לפניו לא עומדת התמונה המלאה של מצבה נכון ליום הבדיקה.
ביהמ"ש הוסיף כי מחדליו של הרופא אף מתייחסים לעובדה כי במעמד זה לא הבהיר לתובעת באופן ברור וחד משמעי את חומרתו של מצבה ואת הסיכון הממשי להתעוורות, אם לא תתמיד בטיפול ובמעקב הנדרשים. במחדליו של הרופא, קבע ביהמ"ש, יש כדי להסביר מדוע התובעת בחרה לא לפנות לביה"ח מאיר אע"פ שהופנתה לשם.
ביהמ"ש אף קבע כי מתקיים קשר סיבתי בין נזקי התובעת להתרשלות הנתבעת, ולמעשה לצורך ביסוס קשר זה די בקביעה כי התרשלותה של הנתבעת הגדילה בצורה ניכרת הסיכון לנזקים. במקרה הנ"ל המומחים כולם, לרבות מומחה הנתבעת, הסכימו כי גלאוקומה הינה עיוורון שקט הגורם לאיבוד הדרגתי ואיטי של הראייה ללא שהחולה חש בכך. לכן אין תמיהה כי התובעת לא חשה במהלך השנים 1989- 1992 כי היא מאבדת ראייתה עד שאחרה את המועד. המומחים אף קבעו כי נזקי הגלאוקומה הינם בלתי הפיכים, וטיפול תרופתי, הגם שבכוחו לעצור ההידרדרות, אין בכוחו להשיב הראייה אשר איבדה.
עם זאת ביהמ"ש קבע כי יש ליחס לתובעת אשם תורם ששיעורו 25%, כי חרף התרשלות הרופא שלא הפנה את התובעת לביה"ח בדחיפות מתחייבת, התובעת לא הציגה הסבר סביר לעובדה שהגיעה לטיפול רק שלוש שנים ממועד הפנייתה.
סה"כ פוצתה התובעת ב- 506,250 ₪.
תא (ת"א) 2381/99
שלח הודעה
חייג עכשיו
עורכי הדין שלנו ישמחו לעזור לכם! 
תגובות (0)