בתיק רשלנות רפואית שמנהל משרדנו מול משרד הבריאות, נזכרה המדינה אחרי קרוב לשלוש שנים שברצונה להגיש חוות דעת רפואית נוספת, אך סורבה וחויבה בהוצאות. בהחלטתו שלא לאפשר למדינה להגיש חוות דעת רפואית נוספת, התייחס בית המשפט לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות והרקע לחקיקתן.
ידוע שרוב תביעות הרשלנות הרפואית מתנהלות במשך שנים ארוכות, ולעיתים קרובות, הדבר נובע מעיכובים ומכשולים שמערימים הנתבעים על ההליך. במקרים רבים, הנתבעים הם מוסדות רפואיים גדולים, קופות החולים או משרד הבריאות, והללו נוטים לנצל את פערי הכוחות והמשאבים בינם לבין התובעים על מנת להתיש אותם ולגרום להם לסגת מהתביעה או להתפשר על סכום פיצוי נמוך בהרבה מהמגיע להם. כך יוצא שנפגעי רשלנות רפואית רבים אינם זוכים לדין צדק.
עדות מובהקת לכך היא התנהלות המדינה בתביעה שהגיש משרדנו נגד משרד הבריאות בשם יורש של מטופלת שלטענתנו, נפטרה עקב רשלנות בטיפול שקיבלה בבית החולים. הפרקליטות, המשמשת כזרוע הארוכה של המדינה, לא רק שעיכבה שוב ושוב את ההתדיינות בתיק, אלא לאחרונה, כמעט שלוש שנים מאז פתיחת התיק, היא גם ביקשה מבית המשפט היתר לתקן את כתב הגנתה ולהגיש חוות דעת רפואית נוספת בתיק.
לשמחתנו, השופט טל חבקין מבית משפט השלום בתל אביב קיבל את עמדתנו כי המהלך שביקשה המדינה לעשות הוא בלתי ראוי בעליל ואף פוגע באינטרס הציבורי שהתדיינויות משפטיות יתנהלו באופן יעיל וצודק. לפיכך, דחה את בקשת המדינה להגיש חוות דעת רפואית נוספת ואף חייב אותה לשלם הוצאות שכר טרחה לתובע.
התביעה שבנדון הוגשה בעקבות מותה של חולת סוכרת שסבלה מזיהום אחרי שסובבה את הקרסול. בתביעה טענו בין היתר כי רופאי חדר המיון שטיפלו בחולה התרשלו בכך שלא אשפזו אותה ולא העניקו לה טיפול אנטיביוטי מיידי ואינטנסיבי, ובכך גרמו למותה.
להוכחת טענותינו, צירפנו לתביעה, עם הגשתה במאי 2016, חוות דעת של מומחה ברפואת משפחה וברפואה פנימית, ואילו המדינה הגישה בהמשך חוות דעת נגדית של מומחה ברפואה פנימית. הדיון בתיק אמור היה להתנהל על בסיס שתי חוות דעת אלה, ואולם, בינואר האחרון, ביקשה המדינה במפתיע להגיש גם חוות דעת של מומחה ברפואה דחופה.
מטבע הדברים, הגשת חוות דעת נוספת מצד המדינה מצריכה הגשת חוות דעת באותו תחום רפואי גם מצד התביעה ומעכבת משמעותית את הדיון בתיק, כיוון שנדרש לתביעה זמן ניכר להשיג חוות דעת נוספת וכיוון שזהו פתח להיווצרות חזית מחלוקת חדשה. במקרה זה, כפי שתיאר השופט חבקין בהחלטתו, עיכוב כזה היה מצטרף לשורת ארוכה של עיכובים שהמדינה כבר יצרה בתיק בעבר.
כך, המדינה הגישה כתב הגנה בתיק רק תשעה חודשים אחרי הגשת התביעה, ולא תוך 45 ימים, כפי שמחייב הדין, ואת חוות הדעת מטעמה הגישה רק כעבור ארבעה חודשים נוספים. בהמשך, אחרי שבית המשפט הציע לצדדים לפנות לגישור, המדינה נתנה את הסכמתה לכך רק כעבור שמונה חודשים, ולאחר שהגישור נכשל, עיכבה את הגשת ראיותיה. על כך ציין השופט, כי ניתנו למדינה "אורכות חוזרות ונשנות, לאחר שהיא לא עמדה במועדים שהיא עצמה ביקשה", וכי העיכובים בהגשת כתב ההגנה וחוות הדעת הם בלתי סבירים בנסיבות העניין.
בהכרעתו, התייחס השופט חבקין לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות, שייכנסו לתוקף בספטמבר 2019. לדבריו, על אף שתקנות אלה עדיין לא מחייבות, יש להתחשב כבר כיום בתכליתן, שהינה להנגיש את ההליך השיפוטי לציבור באופן שוויוני ולהביא לקיום דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל. בראי תכלית זאת, ייחס השופט משקל ניכר לעיכובים הקודמים בתיק מצד המדינה, ולעיכוב הנוסף בהליך הטמון בהגשת חוות דעת חדשה מטעמה, ומצא כי יש לדחות את בקשתה.
ראשית, ציין כי תרומתה של חוות הדעת החדשה לבירור האמת בתיק אינה מהותית, וכי אין הצדקה לעיתוי המאוחר של הבקשה. לדבריו, למדינה היה כל המידע הנדרש, מאז הגשת חוות דעת הרפואית מטעם התביעה, ויש לה נגישות לייעוץ מקצועי צמוד, ולכן לא ברור מדוע הצורך בהגשת חוות הדעת הנוספת לא עלה בשלב מוקדם יותר.
שנית, מצא כי הגשת חוות דעת נוספת מטעם המדינה עלולה להאריך את ההתדיינות המשפטית במידה רבה מהצפוי, ולא תאפשר לסיים את ההתדיינות בעלות מידתית ובזמן סביר. לדבריו, על אף שניתן וראוי לקבל עיכובים בתיקי רשלנות רפואית, למשל, לצורך גישור בין הצדדים, אין לגלות "סובלנות נטולת גבולות" ואין לקבל "מצב שבו התביעה וגם בית המשפט נאלצים ליישר קו עם לוחות זמנים בלתי סבירים" ו"מצב שבו המדינה עושה דין לעצמה".
שיקול נוסף שהוביל את השופט לדחות את בקשת המדינה הוא פערי הכוחות בין הצדדים בתיק. לדבריו, המדינה נהנית מראש מיתרון מובנה מול התובע שהוא אדם פרטי, מבחינת גישתה למידע ומומחים, ומבחינת היקף המשאבים והזמן העומדים לרשותה.
לנוכח זאת, צוין בהחלטה, ניסיונה של המדינה לעשות "מקצה שיפורים" באמצעות הגשת חוות דעת נוספת יקנה לה יתרון דיוני בלתי הוגן כלפי התובע, שיצטרך לאתר מומחה נוסף מטעמו ואולי אף לגייס ממון לשם כך. כמו כן, קבלת בקשת המדינה תגדיל את כוח המיקוח שלה ותייצר לחץ בלתי הוגן על התובע להתפשר על פיצוי נמוך כדי לחסוך את עיכוב ההליך ולהימנע מעלויות נוספות.
לעניין זה, נדחתה טענת המדינה כי ניתן לפסוק הוצאות לטובת התובע כדי לפצות אותו על העיכוב. לדברי השופט, סביר שכל עוד מתנהל משא ומתן בין הצדדים, יעדיף התובע שלא לגבות את ההוצאות מהמדינה, וגם אם ניתן לפסוק הוצאות לטובת אוצר המדינה כסנקציה על הצד המעכב את הדיון, אין טעם בכך כאשר צד זה הוא המדינה עצמה, שכן אז המדינה תחויב לשלם הוצאות לעצמה.
לעומת זאת, בחר השופט חבקין לחייב את המדינה בהוצאות שכר טרחה בסך 4,000 ש"ח, בגין הבקשה שבנדון. בכך ניתן לראות חיזוק למסר הכללי העולה מההחלטה, לפיו עיכובים מיותרים מצד המדינה בתביעות לא יתקבלו בעין יפה ע"י בית המשפט ואף עלולים לעלות לה בכסף.
ראו כתבה שפורסמה בעקבות ההחלטה בעיתון דה מרקר:
שלח הודעה
חייג עכשיו
עורכי הדין שלנו ישמחו לעזור לכם! 
תגובות (0)