אישה התעוורה במהלך הריונה, אך בית-המשפט העליון קבע כי לא הוכח שהעיוורון נגרם בשל הטיפול שקיבלה בבית-החולים ודחה את תביעתה לפיצויי נזיקין. בית המשפט העליון שב על ההלכה שנקבעה זה מכבר, לפיה נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין יסוד ההתרשלות ויסוד הנזק. על עקרון זה וחשיבותו, בכתבה הבאה.
טיפול רפואי עלול להסתיים בתוצאות טרגיות עבור המטופל, אך לא תמיד הוא או משפחתו יהיו זכאים לפיצויים בשל כך, במסגרת תביעת רשלנות רפואית. על-מנת שהתביעה תתקבל, לא מספיק להוכיח שלמטופל נגרם נזק, גם אם מדובר בנזק כבד, אלא יש להוכיח, נוסף על כך, כי הטיפול שניתן היה רשלני וכי יש קשר סיבתי בין הטיפול לבין הנזק שנגרם למטופל.
עיקרון זה הודגש בפסק-דין שניתן לפני מספר שנים בבית-המשפט העליון, בו נדחתה תביעת רשלנות רפואית של אישה שהתעוורה בגיל 25, במהלך הריונה. בפסק-הדין נקבע כי האישה לא הצליחה להוכיח שעיוורונה נגרם בגלל תפקוד לקוי של רופאיה, ולכן לא נפסקו לה פיצויים.
המטופלת במקרה הנדון הגיעה לבית-החולים סורוקה כשהיא בחודש השישי להריונה לאחר שהחלה לסבול מהפרעות ראייה חמורות. בעקבות בדיקות שנערכו לה בית-החולים סברו רופאיה כי היא לקתה בדלקת בעצבי הראייה המכונה "פפליטיס", ונתנו לה טיפול בסטרואידים. הטיפול לא שיפר את מצבה של המטופלת, שילדה כעבור זמן את בתה בניתוח קיסרי, ובסופו של דבר, היא נותרה עיוורת. עקב כך, הגישה המטופלת תביעת רשלנות רפואית לבית-המשפט המחוזי בחיפה נגד קופת חולים כללית, שבית-חולים סורוקה שייך לה, ונגד מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית-החולים.
בתביעה טענה המטופלת כי עיוורונה לא נגרם ממחלת הפפליטיס אלא ממחלת בשם "אפופלקסיה פיטואיטרית", המתבטאת בהגדלה בבלוטת יותרת המוח, וכי רופאיה התרשלו בכך שלא ערכו לה בדיקות מתאימות לאבחון אפופלקסיה ולא נתנו לה טיפול למחלה זו, שהיה יכול למנוע את עיוורונה. עם זאת, בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה. הוא קבע כי המטופלת לא הצליחה לסתור את עמדת הנתבעים, כי העיוורון נגרם מפפליטיס, וכי לא הוכח קשר סיבתי בין הימנעות הרופאים מבדיקות לאבחון אפופלקסיה לבין העיוורון.
המטופלת לא השלימה עם הכרעת בית-המשפט המחוזי וערערה עליה לבית-המשפט העליון, אך גם שם נדחו טענותיה. המשפט העליון קיבל את ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי בדבר המחלה שהובילה לעיוורונה של המטופלת ואת מסקנתו, כי עיוורונה לא נובע מהטיפול שקיבלה.
בית-המשפט העליון הדגיש כי בתביעת רשלנות רפואית יש להוכיח את קיומן של כל יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא כי נגרם לתובע נזק, היסוד השני הוא כי הייתה התרשלות מצד גורם שיש לו חובת זהירות כלפי התובע והיסוד השלישי הוא כי יש קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. במקרה זה, התמקד בית-המשפט העליון ביסוד הקשר הסיבתי ולא ביסוד התרשלות כשלעצמו.
מצד אחד, לא נשללה האפשרות שרופאיה של המטופלת התרשלו בכך שלא ערכו לה בדיקות נוספות. מצד שני, נקבע כי גם אם הרופאים התרשלו, אין לכך חשיבות, כל עוד אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין עיוורונה של המטופלת. מאחר שהוכרע כי סביר יותר שהמטופלת לקתה בפפליטיס ולא באפופלקסיה, יש להסיק, כי בדיקות לאבחון אפופלקסיה לא היו מסייעות למנוע את עיוורונה, ולכן אין קשר סיבתי בין הטיפול שקיבלה לבין העיוורון.
בנסיבות אלה, נשמט הבסיס לעוולת הרשלנות.
נושא חשוב נוסף שפסק-הדין נגע בו הוא משקלן של חוות דעת של מומחים רפואיים. סוגיה זו התעוררה בתיק מאחר שהצדדים הגישו לבית-המשפט המחוזי חוות דעת סותרות.
המטופלת הציגה חוות דעת של שני רופאים שקבעו כי יש סיכוי סביר שלקתה, כטענתה, באפופלקסיה ולא בפפליטיס, ואילו הנתבעים הציגו חוות דעות של שני רופאים אחרים שקבעו כי סביר להניח שהמטופלת לקתה דווקא בפפליטיס. עקב כך, מינה בית-המשפט מומחה רפואי מטעמו, שחוות דעתו עלתה בקנה אחד עם עמדת הנתבעים וקבע כי ניתן לשלול בסבירות גבוהה שהמטופלת לקתה באפופלקסיה. בסופו של דבר, העדיף בית-המשפט המחוזי את קביעותיו של מומחה זה ואת קביעות המומחים הרפואיים מטעם הנתבעים על פני חוות הדעת של המומחים מטעם המטופלת.
בהקשר זה התייחס בית-המשפט העליון לשתי נקודות.
ראשית, הוא קבע כי בדרך כלל אין מקום לכך שערכאת הערעור תתערב להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הראשונה, וכך גם בתיק זה. נקבע, כי בית-המשפט המחוזי בחן היטב את הראיות ואת חוות דעת המומחים, ולכן אין סיבה לחלוק על הכרעתו במישור העובדתי.
שנית, הודגש כי במקרה זה שלושה מומחים תמכו בעמדת התובעים, לעומת שני מומחים בלבד שתמכו בעמדת המטופלת, וכי לחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית-המשפט יש חשיבות מיוחדת בהיותו מומחה נייטרלי שמונה ע"י בית-המשפט. לכן, "אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט משנסמך על מומחה שמינה, גם אם זה אימץ את חוות דעתו של מומחי המשיבים".
בית-המשפט העליון דן בעוד טענה שהעלתה המטופלת: טענת "הנזק הראייתי". לפי טענה זו, הנתבעים פגעו ביכולתה של המטופלת להוכיח את טענותיה מאחר שלא בוצעה לה בדיקת CT לאבחון אפופלקסיה, שתוצאותיה היו יכולים לסייע בהוכחת טענתה המרכזית בתביעה. כמו כן, נעלם מתיקה הרפואי תצלום של בדיקת CT מסוימת שבכל-זאת נערכה לה.
בפסק-הדין נקבע, כי אכן במקרים בהם נמנעים מהמטופל מסמכים רפואיים שהיו עשויים לסייע לו להוכיח את טענותיו, יש בכך "נזק ראייתי", אך נזק כזה אינו מוביל אוטומטית לקבלת התביעה, אלא מעביר את נטל השכנוע בתיק על כתפי הנתבעים. כלומר במקום שהתובע יצטרך להוכיח את טענותיו, הנתבעים הם אלה שיצטרכו להתאמץ לסתור את טענותיו.
במקרה זה, נקבע, אכן נגרם נזק ראייתי למטופלת כטענתה, אך הנתבעים הצליחו מצדם למלא את החסר, למרות העדרן של תוצאות הבדיקות הרלוונטיות. הם הוכיחו בדרכים אחרות את מה שהוטל עליהם, בעקבות העברת נטל השכנוע אל כתפיהם: כי סביר יותר להניח שהמטופלת בפפליטיס ולא באפופלקסיה, וכי אין קשר סיבתי בין הטיפול שקיבלה לבין עיוורונה. לכן, עצם הנזק הראייתי שנגרם למטופלת אינו מצדיק את קבלת התביעה.
שלח הודעה
חייג עכשיו
עורכי הדין שלנו ישמחו לעזור לכם! 
תגובות (0)